אני זוכר שכמה חודשים לאחר בר המצווה שלי נתקלתי בעיתון מעריב בכותרת "מפלצת בת 13", המספרת על תלמיד כיתה ח' שאנס ילדה לאחר ששיכר אותה.
זאת הייתה כותרת ראשית, בעמוד הראשון של העיתון, יום לאחר מכן זאת הייתה כותרת קטנה יותר, ביום השלישי יכולת למצוא את הכתבה בתוך העיתון, וכשבוע לאחר מכן - עדיין נותר משהו מהכתבה: הודעה באחד מהעמודים הזניחים, למטה, איפה שהיית מצפה לראות מודעת אבל - "אנו מצטערים על ההודעה שפורסמה ביום... הייתה טעות בכתבה" (כמובן, אין זה הנוסח המדוייק), אבל את ההודעה הזאת - אף אחד פרט לאנשים אובססיביים כמוני לא ראה.
במרפאות השיניים, הכותרת נמצאה גם כמה שבועות אחרי שהודעת השגיאה בכלל הוחבאה לה בין דפי העיתון - ואני בטוח, נשארה אצל אותו נער צלקת.
אם היו לכתבה שרידים אינטרנטיים היא הייתה ממשיכה להיות מופצת, עם זאת כרגע - יש בליבי על אותו ילד בן 13. על אותה 'מפלצת' שלא זעקה על עוולה שנעשתה לה: רמיסה חצופה וברוטאלית של הזכות לכבוד, ושל הזכות להליך הוגן. הליך הוגן - למה? כי בכל אחד מאיתנו קיים שופט קטן שרואה ילדה מסכנה ששידלו אותה בגיל 12 לקיים יחסים - וישר משליך על הראיות שפורסמו באותיות קידוש לבנה בעיתון: "הוא מפלצת". הוא היה צריך למחות על כך - אך מצד שני, במציאות לא אינטרנטית - הסיכוי שלא למחות על כך הוא נמוך.
אולם, בסיפור אחר, שכן נעשה באינטרנט - האזרחית הדיגיטלית מחתה על הזכות שלה לכבוד ולהליך הוגן: אמבר קול, שפורסם ביוטיוב אקט מיני שהשתתפה בו - מחתה על העוולה בעזרת ציוצים בטוויטר, לאחר שמועות שהיא התאבדה - למשל, היא צייצה "אני לא מתה!". כתוצאה מן הנחישות שלה לממש את זכותה לכבוד יוטיוב התמלא בסרטוני "ליב אמבר קול אלון!"
אך זאת עדיין לא סיבה לשמחה: בעוד הילדה, בת ה14, מוחה על זכותה הטבעית - שנובעת מן העובדה שהיא אדם - ולא בגלל איוש מדיני כמו במערכת דמוקרטית, ציבור המורים - היודע להתאגד ולמחות על רמיסת זכויותיו כשמדובר על כסף - לא מוחה על עוולה שנעשית לאחד מארבעת חבריו למקצוע - אם לא הם עצמם.
העוולה היא האלימות כלפם - באינטרנט.
אז אולי האינטרנט אינה מערכת דמוקרטית - אך גם בה אנחנו יכולים לכפות מערכת חוקים - מצפונית. גם שם - אנחנו יכולים למחות כנגד עוולות, והנה - אנחנו, דור האינטרנט - יכול לעשות זאת, בדיוק כמו אמבר קול.
זאת הייתה כותרת ראשית, בעמוד הראשון של העיתון, יום לאחר מכן זאת הייתה כותרת קטנה יותר, ביום השלישי יכולת למצוא את הכתבה בתוך העיתון, וכשבוע לאחר מכן - עדיין נותר משהו מהכתבה: הודעה באחד מהעמודים הזניחים, למטה, איפה שהיית מצפה לראות מודעת אבל - "אנו מצטערים על ההודעה שפורסמה ביום... הייתה טעות בכתבה" (כמובן, אין זה הנוסח המדוייק), אבל את ההודעה הזאת - אף אחד פרט לאנשים אובססיביים כמוני לא ראה.
במרפאות השיניים, הכותרת נמצאה גם כמה שבועות אחרי שהודעת השגיאה בכלל הוחבאה לה בין דפי העיתון - ואני בטוח, נשארה אצל אותו נער צלקת.
אם היו לכתבה שרידים אינטרנטיים היא הייתה ממשיכה להיות מופצת, עם זאת כרגע - יש בליבי על אותו ילד בן 13. על אותה 'מפלצת' שלא זעקה על עוולה שנעשתה לה: רמיסה חצופה וברוטאלית של הזכות לכבוד, ושל הזכות להליך הוגן. הליך הוגן - למה? כי בכל אחד מאיתנו קיים שופט קטן שרואה ילדה מסכנה ששידלו אותה בגיל 12 לקיים יחסים - וישר משליך על הראיות שפורסמו באותיות קידוש לבנה בעיתון: "הוא מפלצת". הוא היה צריך למחות על כך - אך מצד שני, במציאות לא אינטרנטית - הסיכוי שלא למחות על כך הוא נמוך.
אולם, בסיפור אחר, שכן נעשה באינטרנט - האזרחית הדיגיטלית מחתה על הזכות שלה לכבוד ולהליך הוגן: אמבר קול, שפורסם ביוטיוב אקט מיני שהשתתפה בו - מחתה על העוולה בעזרת ציוצים בטוויטר, לאחר שמועות שהיא התאבדה - למשל, היא צייצה "אני לא מתה!". כתוצאה מן הנחישות שלה לממש את זכותה לכבוד יוטיוב התמלא בסרטוני "ליב אמבר קול אלון!"
אך זאת עדיין לא סיבה לשמחה: בעוד הילדה, בת ה14, מוחה על זכותה הטבעית - שנובעת מן העובדה שהיא אדם - ולא בגלל איוש מדיני כמו במערכת דמוקרטית, ציבור המורים - היודע להתאגד ולמחות על רמיסת זכויותיו כשמדובר על כסף - לא מוחה על עוולה שנעשית לאחד מארבעת חבריו למקצוע - אם לא הם עצמם.
העוולה היא האלימות כלפם - באינטרנט.
אז אולי האינטרנט אינה מערכת דמוקרטית - אך גם בה אנחנו יכולים לכפות מערכת חוקים - מצפונית. גם שם - אנחנו יכולים למחות כנגד עוולות, והנה - אנחנו, דור האינטרנט - יכול לעשות זאת, בדיוק כמו אמבר קול.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק